"עד כאן"
 
 
 
"עד כאן": ארגון אוניברסיטאי נגד הכיבוש
מאת פרופ' משה שוקד
ראשית הדרך
ליאון היה אחד האנשים הראשונים, אם לא הראשון, בו נתקלתי בבוקר ה-24.12.1987, היום בו הופיע מכתב קטן שלי בעיתון 'הארץ' תחת הכותרת "הגיעה העת למרד אזרחי בציון". מכתב זה היה זה תגובתי לתחילת האינתיפאדה הראשונה. היה זה ליאון שדרבן אותי שלא להסתפק בהבעת רגשות יחידה של כתיבה לעיתון, שאולי היתה מספקת את הצורך המיידי לבטא את הכאב, הזעם והבושה על המשך הכיבוש הישראלי של שטחים ועל מיליוני בני אדם. אינני זוכר כמה פעמים שוחחנו ומה היה מהלך הדברים שבעקבותיהם החלטנו לקיים מפגש רחב יותר של חברי אוניברסיטה.
בעזרתו של תלמיד המצטיין בגרפיקה, פרסמנו מודעה בבניין מדעי החברה בו הזמנו חברי סגל מודאגים לבוא לפגישה בחדר הישיבות של החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, לשם דיון במצב הכיבוש. להפתעתנו, הגיעו למעלה מעשרים חברי סגל מהפקולטה וכמה אף מפקולטות אחרות. בסוף הפגישה, בה בוטאה דאגה קשה ותחושת אשמה על אדישות הסגל האקדמי, הוחלט לקיים פגישה נוספת. סוכם גם שינתן פרסום למועד זה גם בפקולטות אחרות. המפגש הבא הביא קהל גדול אף יותר, והוחלט על קיום כנס פומבי לדיון על מצב הכיבוש אליו גם יוזמנו נציגים פלשתינאים מהגדה ומעזה.
הכנס הראשון
לכנס, בו נכחו אנשי רוח פלשתינאים, הוזמן גם עורך-הדין אבו-שעבאן מעזה, אותו הכיר ליאון ממגעים קודמים. הכנס התקיים באחד מאולמות האוניברסיטה הגדולים, ולא נותר בו כסא פנוי. היינו מופתעים מצפיפות הנוכחות של חברי סגל ושל סטודנטים. המעמד היה מרגש, כאשר הנציגים מהשטחים תארו את סבל הכיבוש המתמשך. הופעתם היתה מכובדת ומרשימה, שונה מאד מדימוי "הפועלים הפלשתינאים" המוכרים לכל.

אולם לקראת חצות באותו ערב, הגיע אלי צלצול טלפון, מליאון בו בישר לי שעו"ד אבו-שעבאן נעצר על ידי כוחות הבטחון עת חזר מהכנס לביתו בעזה. ברשת הקשר עם חברי וחברות הסגל שהופיעו ברציפות למפגשים, הזעקנו אותם להפגנה ספונטנית למחרת בבוקר מול ביתו של שר הבטחון, יצחק רבין ז"ל. מאסרו של עו"ד אבו-שעבאן בעקבות הופעתו בכנס שלנו, ושחרורו כעבור זמן קצר, הווה אולי את הארוע המיסד של מה שהפך לארגון מחאה האוניברסיטאי הישראלי המרכזי, וששרד עד לאחר חתימת הסכם אוסלו. שחרורו של אבו-שעבאן שחרר אותי ואת ליאון מתחושת אשמה כבדה על שאולי סכנו את חייו של פלשתינאי על לא עוול בכפו. אך הרגשנו גם שהצלחנו לעורר חברי סגל רבים ליציאה ממגדל השן של חוסר מעורבות. חשנו שלמעשה קם מול עינינו ארגון שיש בו כוח התמדה. הגיעה העת לתת לו שם. גלגלנו בינינו כמה שמות. דומני שהיה זה ליאון שהציע לקחת מכותרת של אחד הכנסים שלנו את הביטוי "עד-כאן". וכך הפך זה לשם התנועה שלנו כפי שהתנוסס בכל המודעות שלנו, כפי שנרשמנו כעמותה, וכפי שאח"כ הופיע בכפתור אותו נשאנו בציבור "עד-כאן, לדבר עם אש"פ" (כשדיבור כזה היה אסור על-פי החוק).
חבר מסור
היו לנו ב"עד-כאן" חברים מסורים שהשקיעו רבות מזמנם ומרצם; לא כאן המקום לפרט את שמותיהם. ליאון היה מהעקביים והמסורים ביותר. ידעתי שאפשר תמיד לפנות אליו, לשמוע לעצותיו, לסמוך עליו שיגיע לכל מפגש, שיהיה מוכן לכל תרומה של זמן, כסף, מאמץ ואולי אף סיכון אישי.

יודע אני כיום שבלעדיו לא אצא יותר ביוזמה חדשה לפעילות ציבורית. ליאון היה עבורי המצפן המוסרי, האיש החושב, והחבר המדרבן למעשים שלא סמכתי על עצמי שראוי ונבון לעשותם.
 

 
Aria-Media