בפי עמיתים
 
 
 
דברים שנישאו על-ידי פרופ' משה שוקד מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בערב פרישתו של ליאון שלף מאוניברסיטת ת"א
התכנסנו כאן היום קודם כל כדי להפרד מליאון. הסרט שראינו הערב, "הטיול הפנימי", ראוי לדיון מבחינות שונות של תוכן וצורה. אבל עבורי לפחות, השאלה היא כיצד מגיעים מהטיול הפנימי של פלשתינים שחוזרים לביקור במחוזות שננטשו על ידם או על ידי אבותיהם שלא מרצונם, אל הטיול הפנימי של ליאון, אשר עבר דרך רחוקה ממקום הולדתו בדרום אפריקה אליה הגיעו אבותיו מליטא, ועד שהגיע מרצונו למקום מושבו כיום ברעננה ובאוניברסיטת תל-אביב.
אני מתחבר לטיול של ליאון בשתי נקודות זמן עיקריות. הוא עצמו הזכיר לי לפני כמה שבועות שהיה זה בימי הקדנציה שלי כראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ששכנעתי אותו ואת חברי החוג שלנו להגדיל את מינויו מרבע משרה לחצי משרה, וכך הפך לחבר חוג, על זכויותיו וחובותיו. אני משער שעשיתי לא מעט טעויות בחיים, אבל אני לא מתחרט לרגע על שהיה לי חלק בטיול הזה של ליאון מהפקולטה למשפטים לפקולטה שלנו.
כשגייסנו את ליאון כחבר מלא בחוג ראינו בפנינו את האקדמאי הצרוף שהוא מייצג. גילינו שמעבר לרווח הספציאליזציה, התוספת לתכנית הלימודים של סוציולוג של המשפט ותחום הקרימינולוגיה, הרי זכינו בסוציולוג מובהק, השולט בחומרים שהם בלבה של הדיסציפלינה. מספיק להציץ ברשימת הספרים שלו כדי לעמוד על כך.
ליאון מכיר לפני ולפנים את כתבי הקלסיקנים, מדרקהיים, וובר, מרקס, זימל ואחרים, ואין לו כל היסוס להתמודד עם דילמות בסיסיות בכתביהם. זכור לי כיצד התפעלנו מעבודתו שחפשה נקודות תורפה בתורתו של פרויד. בספרו Generations Apart העלה את ה"רוסטם קומפלקס", המדגים את עוינות המבוגרים כלפי הצעירים, לעומת ה"אדיפוס קומפלקס", המפורסם יותר, של מרד הצעירים במבוגרים. זה היה כרטיס הכניסה של ליאון לחוג. אך הוא לא נח לרגע בצד הזה של פעילותו. רק בשנה האחרונה חגגנו את הספר שלו The Future of Tradition , ספר עצום ממדים, המחבר כמנהגו שאלות של תאוריות סוציולוגיות, תרבות וזכויות חברתיות.

נקודת הזמן השניה בה הצטלבו דרכינו היתה בתקופת פעילות תנועת המחאה האוניברסיטאית "עד כאן". באותה עת גליתי את השילוב המיוחד באישיותו של ליאון; מחד, איש פוליטי, חריף מחשבה לגבי תהליכים אסטרטגיים, ולצד זה תמימות של אידיאליסט ואופטימיסט מושבע. איש מאמין שבני האדם הינם יצורים טובים מנעוריהם, אך רעים בשל נסיבות הסטוריות, כלכליות, סוציולוגיות ופוליטיות.

השם שנתנו לתנועת המחאה באוניברסיטה, "עד כאן", היה בעצם רעיון של ליאון . שלפנו את סימן הזיהוי הזה מכותרת של אחד הפוסטרים שלנו. לא היתה לנו הנהלה פורמלית. בשפה הסוציולוגית, הרי היינו קבוצה ראשונית של חברים מהחוג, מהפקולטה ומפקולטות אחרות. התייעצתי עם ליאון כמעט בכל עניין וניהלנו שיחות מדי יום. לליאון היו קשרים טובים במיוחד עם עורכי-דין פלשתינאים שכבדו אותו ונתנו בו אמון.
בשונה מרוב חברינו שנולדו או גדלו כאן, ליאון היה והינו הציוני המובהק בינינו. הוא מייצג גם יהודי מאמין בתפיסה ליברלית הומניסטית שאין לה כל קשר עם הדת הממוסדת שהשתלטה על חיינו כאן. ליאון הגיע לארץ ישראל בשל הציונות, מילה מביכה עבור כמה נוכחים בחדר הזה. כמי שבחר בכך מדעת, האם חש ליאון שותפות לעוולות הציונות? אינני חושב שליאון מכה כיום על חטא למרות שהביקורת שלו על גלגולי הציונות והמציאות האלימה שבין שני העמים אינה סרה מסדר יומו. ליאון עזב את דרום אפריקה, מקום בו ציונות מסוג אחר אבדה כל מימד מוסרי. אבל בטוחני שליאון איננו מפקפק בזכותם של הלבנים בזמנו להגר מאירופה לדרום אפריקה, כפי שלאפריקאים יש זכות להגר לאירופה. מנין הגיעו האפריקאים לאירופה? הרי לא היה סחר עבדים באירופה! ולשיטתו, ליהודים היתה ונותרה הזכות להגר לפלשתינה ולישראל כמו שאלפים ומליונים של ערבים מהגרים לצרפת, הולנד, גרמניה, קנדה, אוסטרליה וארה"ב.

הטיול הפנימי של ליאון מוביל אותו כמו את הפלשתינאים בהם צפינו, החברים גם הם במובן הסוציולוגי בקהילה של זכרון, לשאלה: "איפה טעינו?". לא פגשתי אדם שפקפק בהגינותו של ליאון. אין בו זיוף, חנופה או התייפיפות. הוא איננו "פוסט-ציוני" או סוציולוג "חדש". הוא מבקר את הציונות בגלגולה הנוכחי של עם כובש, כפי שהוא חוזר אל הסוציולוגיה "הישנה" ומחפש את מקורותיה וגלגוליה. הציונות עבורו הינה סיפור שהשתבש בשל כוחות של טרנספורמציה מבפנים ובשל נסיבות מבחוץ, כמו גם כפי שקרה בסיפור הפלשתיני. ליאון מאמין שאפשר ואין מנוס מחיבור מחדש של שני שותפי הזכרון הלאומי על אותה ארץ.

אני רוצה לקרוא במקור פסקה קצרה מתוך מאמר אחרון שקיבלתי ממנו ושמייצג אולי את האני מאמין המוסרי, הפוליטי, והאינטלקטואלי של ליאון. זהו מאמר על ירושלים כמקום שעומד במוקד ההסטוריה, הפנטזיה, והעימות המתחולל בעקבותיו בין שני העמים. אין ספק שללא פתרון יצירתי שיאפשר את מיסודה של ירושלים כבירת שני העמים אין פתרון לסכסוך. הוא עומד במאמר על הפער שבין האידיאולוגיה הדוחה כל פשרה והתכניות של הימין הישראלי להרחבת גבולות העיר עליהן מנצח ראש העיר הנוכחי, לבין המציאות הסותרת כל זאת. ירושלים מחולקת בפועל, מתרוששת ומתרוקנת ממעמד של יהודים חילוניים ופרופסיונלים המהגרים לפרברי לווין ומתנגדים להרחבת גבולותיה המוניציפליים. כל זה לא מונע מפוליטיקאים ימניים למדוד אם היתה חריגת בניה של בנין המועצה הלאומית הפלשתינאית שעל הגבול העתידי ליד בית-לחם. וכך הוא כותב לקראת סוף המאמר:
Of such trivialities are complex issues comprised. Of such irrelevancies are deep historical processes affected. Of such illusions of reality are laid the basis for figments of the imagination.
Figments of the imagination - המצאות או נפלאות הדמיון: צרוף מלים זה, המהווה גם את כותרת המאמר, משקף בעיני את מפעלו של ליאון כאינטלקטואל, כאקדמאי, איש פוליטי, יהודי מאמין ורודף צדק, בן-אדם! לו חגגנו ערב זה בחברת יהודים נאורים בניו-יורק, הייתי מגדיר את ליאון: A quintessential mensch .

דברי הספד של פרופ' אריאל פורת, דיקן הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב
איש גדול הלך מאיתנו. איש יקר ואהוב על הכל. נשמה יתרה, המצפון של הפקולטה למשפטים, המצפן של כולנו. אדם אמיתי, עם לב של זהב, בעל חזון, חוקר פורה ויצירתי מעין כמוהו, מורה אהוב ונערץ. כולנו אהבנו את ליאון מאד. איש תם וישר האומר תמיד את אשר בליבו, בלי כחל וסרק. תוכו תמיד היה כברו. הן כולנו חוטאים לעיתים ב"עיגול פינות", בשיקולים לא עניניים ובאופורטיוניזם. ליאון היה חף לחלוטין מכל אלה.
ליאון הצטרף לפקולטה למשפטים בשנת 1970. הוא היה ראשון החוקרים הבינתחומיים של המשפט בפקולטה. כתיבתו פעמים רבות הקדימה את דורה. היא תמיד נכתבה עמוק מתוך הלב, ולא רק מהראש. בשל כך היא היתה אותנטית יותר מכל כתיבה מדעית אחרת שבה נתקלתי מעודי. ליאון חי את מחקריו בשכבו ובקומו.
ליאון כתב ספרים רבים ועשרות רבות של מאמרים. הוא עסק רבות בחברה הישראלית, אותה אהב, אך ממנה לא חסך את שבט עט הסופר שלו. במחקריו, שלא אחת הקימו עליו מבקרים, ואשר תמיד היו מרתקים ומעוררי מחשבה, השפיע ליאון לא אחת על החברה הישראלית, על מוסדותיה, ובכלל זה על בתי המשפט.
אני רוצה להמחיש את דברי בשתי דוגמאות. הדוגמא האחת, עניינה במאמרו של ליאון "גבול האקטיביזם השיפוטי הוא הקו הירוק". אני הייתי אז עורך כתב העת "עיוני משפט" שבו פורסם המאמר, ושעות אחדות זכיתי להתווכח עם ליאון על תכני המאמר. בתמצית, ליאון טען שם, שבית המשפט העליון ליברלי בהגינו על זכויות האדם כאשר העותרים באים מתוך גבולות הקו הירוק, אך לא כן כאשר הם באים מחוצה לו. פלשתינאים, כך טען ליאון, אינם נתקלים בגישה ליברלית מצידו של בית המשפט העליון. באותה עת היתה זו האשמה חריפה למדי, אותה ליאון הוכיח בדוגמאות למכביר. אהרן ברק, היום נשיא בית המשפט העליון, ואז שופט בבית המשפט העליון, כתב את מאמר הפתיחה לחוברת שבה התפרסם המאמר של ליאון. היתה זו חוברת שהוקדשה לאקטיביזם שיפוטי. אני זוכר שלאחר שקרא את כל המאמרים בחוברת אמר לי: "שלף אינו צודק". היה ניכר בתגובתו של השופט ברק, שמכל המאמרים בחוברת, היה לו קשה במיוחד עם המאמר של ליאון, אולי כי ליאון צדק. מאמר זה השפיע על רבים, ולדעתי אף על פסיקתו של בית המשפט העליון.
לפני שישה ימים הציג ליאון בסמינר המחלקתי בפקולטה למשפטים פרק מתוך ספר, שעומד לראות אור בקרוב, והעוסק באחריות החברתית לנזקים הכבדים שנגרמו לילידים בניו זילנד, באוסטרליה ובמקומות נוספים, משתיית משקאות חריפים. כמו רבים ממאמריו ומספריו, אף ספר זה עוסק בקבוצות מדוכאות בחברה, באלו שאין מי שידאג לעניינן, באלו שאין להן קול, שאין להן פטרון שילחם בשבילן. ליאון לא אחת היה הקול של קבוצות אלו. הוא דאג להן דאגה אישית, כאילו היו קרובי משפחתו, ילדיו.
ליאון ידידי, הלכת לעולמך שנים רבות מוקדם מידי. היו לך תוכניות מחקר וכתיבה אינסופיות כמעט. אך לו היה עליך לבחור את המקום שבו תחזיר את נשמתך לבורא עולם, בוודאי היית בוחר שיהיה זה באולם הרצאות, בעת דיון אקדמי, כאשר אתה בשיא העשייה שלך.
ליאון היקר, אם יש אלוהים, אתה בודאי עומד עתה לצידו ומשיא לו עצות כיצד לנהל את העולם בחסד וברחמים. הלוואי שישמע לך.
תחסר לנו מאד, ליאון. תחסר לי מאד.
דברי הספד של פרופ' יוחנן פרס, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל אביב
במשרדו המאוורר ישב יו"ר התאחדות עולי דרום אפריקה עם אורח השוקל עליה. "אם תתיישב למשל בסביון", אמר המארח, "לא תצטרך כמעט לשנות את אורח חייך. בקרבת מקום נמצאת עיירה בשם אור-יהודה, ממנה תוכל לגייס צוות מהימן וזול לניהול ביתך…"
- "בשביל זה עזבנו את דרום אפריקה? בשביל להמשיך בחיי ניצול ועבדות?" אמר קיבוצניק זועם שהתפרץ ללא רשות למשרד וניצב במרכזו במכנסיו הקצרים. זה היה ליאון.
ליאון היה חבר תנועת הבונים בדרום אפריקה, וכשסיים את לימודי התואר הראשון התלבט בין עליה לבין סיוע למאבקם של השחורים בדרום אפריקה. רק לאחר שמדריכו בתנועה הבטיח לו שכל בוקר ימצא בארץ עוול שיספק דלק ללהט החברתי שלו, נאות לעלות והצטרף לקבוצת יזרעאל, משם ללימודים מתקדמים בארה"ב ומשם לאוניברסיטת תל אביב.
אלינו, לחוג לסוציולוגיה, הגיע עם רעיון מלהיב ומסעיר: בעוד שפרויד רואה את התרבות האנושית ואת הסוציואליזציה האישית של כל אדם כמתרחשים בצל הדחף האימתני של "רצח האב", הציע ליאון להפוך את הקערה ולראות את החטא הקדמון ואת השטן המדיח המתחפש לאלוהים דווקא בנטיה של ההורים לפגוע בבניהם. המקרא מלא איזכורים, רמזים וסודות שניתן לראות בהם את עקבות מאבק האיתנים שניהלה היהדות עם התהום הפעורה הזו: עקדת יצחק, פסיחה על הבכורים הישראלים במצרים, פדיון הבן, הבאת ביכורים – בכל המקומות האלה ובאי אלה אחרים מצליחה הישראליות ואחר כך היהדות לשלוט בדחף המסוכן. ליאון משרטט את אברהם אבינו כמי שנועץ בנפשו והחליט שלא להקריב את בנו. בהקשר זה יושם לב לעובדה שההוראה הבלתי אנושית ניתנה בחלום ואילו ניצחון האנושיות התרחש בהקיץ.
אחד הקווים העוברים כחוט השני ביצירתו של שלף הוא הנטיה להעיף מבט חדש על תופעות עתיקות. למשל – המשפט השבטי. לא פעם אנו דוחים אינסטינקטיבית את ההסתבכות במעגלי נקמת דם עד שאיש אינו יודע על מה הוא נוקם ועל מה נוקמים בו. ליאון חשב שדווקא מתסמונת קשה זו ניתן ללמוד משהו רלבנטי לחברה המודרנית: מה עושים השבטים כדי למנוע את התממשות עיקרון נקמת הדם? התשובה – הם דואגים לפיצוי הקורבן על חשבון התוקפן וכתחליף לעונש. לא רק נכסים חומריים מקבל הקורבן, אלא בראש ובראשונה מוחזר לו כבודו. בחיים המודרניים, טוען שלף, מופנית עיקר האנרגיה של המשפט והצדק לעבריין – לתפיסתו, הענשתו ושיקומו. אילו הושקע רוב המאמץ בקורבן, היה תיקון העוול מספק יותר ומחירו החברתי זול יותר.
החשיבה היוצרת של ליאון נמשכה אל נקודות כואבות. אל תחומים שבהם ערכים חיוביים מעומתים זה עם זה. כך הקדיש ספר לעונשים קטלניים: עונש מוות ומאסר עולם ללא אפשרות חנינה. למותר לומר שהוא התנגד לשניהם. עם זאת, טען שבתנאים מסוימים, קיצוניים ונדירים אמנם, מוצדקים עינויים כדי להציל חיים.
דילמה קשה מצפה לכל ישראלי המתמודד עם בעיית הסרבנות. ליאון הכיר לעומקם את שני ההיבטים של דילמה זו: מצד אחד מתן פטור לכל דיכפין עלול למוטט כל מדינה, מה גם מדינה במצב הישראלי. מצד שני, יש להכיר בכך שקיימים אנשים שאינם מסוגלים להמרות את פי מצפונם. ליאון מתח קו דק המבדיל בין סרבנות מצפון לסרבנות פוליטית: חייב את הראשונים ושלל את האחרונים. אלא שהבעיה לא היתה רטורית או תיאורטית. סרבן מצפון חי וממשי – גדי אלגזי – עמד לדין. ליאון התגייס, הפך לסניגור צבאי והתמודד במשך שנים עם שלטונות הצבא עד ששוחרר מרשו. גם כאן הפך כבוד האדם לקריטריון מבחין. המצפון הוא הכבוד המופנה פנימה כשם שהכבוד הוא המצפון המופנה החוצה. מכאן משחק המילים "קול הכבוד" המשמש כותרת לספרו על סרבנות.
ליאון היה אישיות מכילה. כבר קרה שארגוני שלום שהסתכסכו ביניהם ומנהיגיהם חדלו לדבר זה עם זה גילו פתאום שליאון חבר בשניהם. הוא ראה גשר במקום שאחרים ראו מחלוקת ללא מוצא.
פעם הגיע ליאון לאוניברסיטה בפנים צופני סוד: "אולי אתה יודע", שאל את כל הקרב, "למי היתה ריבונות על הר הצופים בשנים 1948 – 1967?"
התשובה הנכונה היא שהריבונות לא הוגדרה. הסכמי שביתת הנשק עסקו בשליטה ובגישה בלבד. "חידה" זו שיקפה אירוניה דקה ונדירה אצל ליאון לגבי הרטוריקה המתלהמת המבקשת את הריבונות על המקום הקדוש, בשמים ומתחת לאדמה, ובלבד שלא להשאיר שום דבר להבנה שקטה, כפי שהיה בהר הצופים.
עם כל החדשנות שבמחשבתו, ואולי כחלק ממנה, הגדיר את עצמו כקונסרבטיבי. אבל באין קהילה קונסרבטיבית בסביבתו "נאלץ" (בעזרת חברים כמובן) לייסד קהילה ולהקים מגמה של תגבור לימודי יהדות (תל"י) בבית ספר סמוך.
אפשר לראות בהקמת קהילה קונסרבטיבית התרסה נגד המונופול של האורתודוכסיה, ואכן היתה התרסה כזו בחשיבתו של שלף. אולם היתה גם התפעלות כנה מכושר ההסתגלות וההשתנות של האורתודוכסיה במשך הדורות. לדעת שלף, הגמישות, יותר מהקשיחות, קיימה את התרבות היהודית בגולה.
את ספרו האחרון שפורסם (יש עוד שני ספרים בתהליך פרסום) הקדיש ליאון לתנ"ך בחיינו. המשפט הפותח הוא "שבעים פנים לתורה ולא תמיד הם מסבירים פנים זה לזה". מכל תוכנו העשיר של הספר אזכיר כאן רק היפוך מדהים אחד: את הפרשנות החיובית לחטא הקדמון ולתפקידה של חוה אמנו. ברגע אחד של התנהגות בלתי ממושמעת – אכילה מעץ הדעת – בתוספת פיתוי בן זוגה לעשות כמוה, נתנה חוה לאנושות את התודעה, המוסר והתרבות בכללה, ומנעה מאיתנו, בחוכמה אין אץ, את חיי הנצח. זה לא החטא הקדמון – זה החסד הקדמון.
הספר מסתיים במעין הבעת אהבה, מעט מסויגת, למסורת ישראל. "שבוי בקסמיה (של המסורת) אך לא כבול בכבליה". ממחויב ומוקסם אך עם זאת ביקורתי, מפתיע ויצירתי – כזה היה ליאון.
דברי פרופ' שלמה דשן בערב זכרון – מכון ון ליר, ירושלים, 24.7.03
עם פטירת ליאון שלף ע"ה אבד לנו עמית ותיק ושותף אקדמי חשוב. אך גם הרבה יותר חסר לנו עתה: ליאון היה אדם יקר ונדיר באיכותו. אינטלקטואל גמור היה, שקוע בהגות ובספרים, ועם זאת איש פוליטי דעתן. הוא הירבה להתבטא בכתב ועל-פה בלהט. שאלות מעשיות גדולות העסיקו אותו, שאלות של מלחמה ושלום, שאלות של קיפוח וצדק ושוויון. ליאון היה חבר פעיל בקהילה דתית-קונסרבטיבית בסביבת מקום מגוריו, השתתף בקביעות בתפילות, וגם תרם לפעילויות אחרות של בית הכנסת. הוא היה מאמין יהודי על פי דרכו. גם איש טוב היה, בעל חמלה, שניצל את הידע המשפטי שלו כדי לעזור למי שנזקק לסיוע משפטי. מעל הכל ליאון היה רודף צדק ושלום, בחברה המקיפה ובמדינה, כמו בסביבתו המיידית. הוא ידע לנווט בתבונה בין בעלי מחלוקת ולהיות רצוי ואהוב על הכל. איש חכם ונבון היה, שהצליח להישאר אופטימי ומאיר פנים לכל למרות המודעות העמוקה שלו למצוקות ולעיוותים בחיים.
אין התכונות השונות האלו תמיד מתישבות יפה ביחד אצל אדם אחד. אך אצל ליאון לא היו סתירות. הכל היה מקשה אחת, כי הוא היה בעל אישיות הרמונית, משולבת ומאוזנת. במאור הפנים והלבביות שלו עורר ליאון הרגשה של ישירות וכנות גמורה, של איש שאינו שומר דבר לעצמו, גלוי וחסר-סודות. גם האמונה הדתית שלו לא היתה אצלו עניין פרטי וממודר. אמונתו היתה גלויה, והתבטאה בהרבה מהעשיות האקדמיות שלו ובכל עשיותיו הפוליטיות. הישירות של ליאון היתה מרנינה, לא היה בו שמץ של אירוניה (שלא לדבר על ציניות). ישירותו היתה עדינה בתכלית. היינו שותפים לחדר בשנת חייו האחרונה אחרי שפרש לגימלאות, והיו לנו הזדמנויות לויכוח ולאי-הסכמה. ויכוח עם ליאון היה חוויה ייחודית. הוא התלהט והתלהב מדעתו שלו, אך תוך כדי כך הקרין לזולת תחושה שגם הדעה המתנגדת חשובה, מעניינת, ראויה. הוא הביע דברי ביקורת, אף בעניינים פוליטיים שהיו מאד יקרים לו, בנימה מחמיאה, כמעט מלטפת.
ליאון היה פעיל מאד במחקר, מרצה נדיב, ומחבר ספרים ומאמרים פורה ביותר. הוא ראוי שתיכתב עליו ביוגרפיה אינטלקטואלית מסודרת, שתסקור את מסלולו של צעיר ציוני מדרום אפריקה המתחיל את דרכו בארץ בקיבוץ, ממשיך בלימוד מקצוע, משפטים, הנראה כבלתי-הולם ביותר את אישיותו. אך אין הוא נוטש את התחום אלא משלב אותו בסוציולוגיה ומפתח עיונים מקוריים בנושאים נפרדים שונים. בינתיים בהעדר ביוגרפיה ראויה, אוכל רק לבטא את ההתרשמות שלי, שמניע חשוב לעבודתו של ליאון היתה מוסריות יהודית-מקראית, שליאון לא רק חש מחויב לה, אלא היתה חלק עמוק בתרבות ובערכים שלו.

הלמדנות של ליאון יכלה לעורר קנאה אצל עמיתים רבים. באחד מספריו הראשונים,
"Generations Apart", הוא צלל לתוך ספרות פסיכולוגית (בנוסף למשפטית וסוציולוגית) כדי להתמודד באופן מקורי עם בעיות, שרק מאוחר יותר נעשו למקובלות ואופנתיות בשיח חברתי, שאלות של זכויות ילדים ובני נוער נוכח מבוגרים. באחד מספריו המאוחרים, "The Future of Tradition", עסק ליאון בכושר השרידות של מסורות חיים שבטיות בעידן שלנו, וכן במעמד המשפטי שרצוי לתת להן. הכרך הגדול הזה רווי למדנות אנתרופולוגית מרשימה, וגם כאן ניכר הדחף המוסרי של המחבר. זה הביא אותו לבחון באהדה איך לקיים מסורות שבטיות בחברות הטרוגניות בהווה. אופיינית לליאון, הפעיל הפוליטי, הקריאה שלו את טיבה של המערכת המשפטית בחברה השבטית, לאמור, כמערכת הממליצה על התרת סכסוכם לא בדרך של הכרעה, אלא במשא ומתן המוליך לפשרה ולפיוס.
בספרו האחרון, "עשבים שוטים בגן עדן", עסק ליאון בקשר בין פוליטיקה ויהדות, ובמיוחד במסרים הפוליטיים של המקרא. בתחילת הספר הוא מתוודה:
"אני כותב מתוך יראת כבוד למורשתנו, אך גם בתחושה עמוקה שמורשת זו נמצאת בסכנה... [מפני] המתימרים להיות שומריה... לא קל היה לכתוב ספר זה, אבל קשה עוד יותר שלא לכותבו".
הכתיבה בספר רוויה כאב ומאמץ לגשר בין פוליטיקה ראויה, לפי הבנתו של ליאון, לבין קטעים במקרא המצריכים עיון כדי למנוע סתירה בין השנים. הפרשנות של ליאון מעוצבת כולה על ידי אהבתו הכפולה, את המקרא ואת השלום. דוגמא לכך הוא הטיפול בספר באירועים בספר "בראשית" בהם מופיעה העיר חברון (הקניה של אברהם את מערת המכפלה, המפגשים שם של האחים היריבים, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו). ליאון מבליט אירועי פיוס שלדעתו היו שם, וכך הוא מסכם:

"... זמן רב עבר מאז נקבר שם אברהם במעמד שני בניו... חשוב לבחון שוב ושוב את מלוא משמעותו של המעמד. מי שרואה בו ביטוי של סולחה יוצר תשתית לעשיית שלום... מי שמתעקש על בלעדיות המקום ליהודים – זורע פורענות".
בדומה לכך, אך אולי באופן יותר מאולץ, הקישור שליאון עושה את הרגישות הפמיניסטית שלו עם סיפור "אדם וחוה בגדן עדן". בקריאה שלו את הסיפור עומד ליאון על פן חיובי בדמותה של האשה הקמאית. האשה היא הדמות הראשונה הנמנעת מסמכות-על ופועלת באופן עצמאי, ובכך היא מקדמת את מעמד המין האנושי מעל למיני חי אחרים. העיון בפרשה זו מתקשר אצל ליאון למעלה החיובית שהוא מייחס לסרבנות מצפונית, ולמאמצים שהוא גם עשה בפועל לסייע לסרבני מצפון. אולם כאן מתגלית העצמאות של ליאון עצמו, שטרח ברבים מכתביו להבחין בין סרבנות של יחידים לסרבנות קבוצתית, שאותה הוא סיווג כהמרדה, ופסלה מכל וכל.
ליאון היה מלומד מעורב במצוקות של חברתנו, והשתדל לתרום מן המיומנויות המקצועיות לו לרווחת כולנו. הוא נפטר באופן דרמאטי בלתי אופייני לו, אך בכל זאת ראוי ומתאים לו, אף כי לצערנו בגיל צעיר מדי. ליאון נשא דברים בכנס שעסק בעניני צדק וזכויות-אדם. כרגיל הוא דיבר בלהט, סיים את הרצאתו, התיישב – ונפטר על מקומו. כך גם ביומו האחרון הוא היה במלוא איכותו וכוחו, כתמיד. באחד ההספדים כינה אחד העמיתים את ליאון "צדיק", ואכן קלע בזה. היה בו סממן נדיר של תום וטוהר, איש בעל נפש יפה. מתאים לקרא עליו כמה שורות של קלאסיקה עברית:
"יהי חלקי עמכם, ענוי עולם, אלמי נפש, רוקמי חייהם בסתר צנועי הגות ועלילה...
אור אחד לעינכם תמיד, ובת-שחוק אחת, רבת בינה וסליחה, לשפתיכם...
אתם השומרים הנאמנים לצלם אלהים בעולם".

דברי הספד של פרופ' משה שוקד, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל אביב
לפני כחצי שנה נפרדתי מליאון בשם החוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה במסיבה לרגל יציאתו לגמלאות. בסוף דברי ציטטתי מתוך אחד ממאמריו האחרונים (אי אפשר היה להגיד אצלו "אחרון", שכן תמיד היה מוכן באמצע הדרך עם מאמר או ספר אחרון יותר), היה זה מאמר שכותרתו Figments of the Imagination – המצאות, או נפלאות הדמיון. ליאון חיפש במאמר זה פתרון יצירתי לבעיית ירושלים, שללא פתרונה לא יבוא שלום בין שני העמים. ובדרך המפותלת ליום הטוב הזה עמד ליאון על הקטנוניות, העיוורון, והעדר החזון של הפוליטיקאים בידיהם אנו נתונים. הוא כך סיים ואני השלמתי:
Of such trivialities are complex issues comprised. Of such irrelevancies are deep historical processes affected. Of such illusions of reality are laid the basis for figments of the imagination.
Figments of the Imagination – המצאות או נפלאות הדמיון: צירוף מלים זה המהווה גם את כותרת המאמר, משקף בעיני את מפעלו של ליאון כאינטלקטואל, כאקדמאי, איש פוליטי, יהודי מאמין ורודף צדק, בן אדם! לו חגגנו ערב זה בחברת יהודים נאורים בניו-יורק, הייתי מגדיר את ליאון: A quintessential mensch.
אבל ביום זה, אינני מתכוון לסיים בפרידה סופית מליאון בתואר mentsch. אני רוצה להשתמש במושג שלא מקובל עלינו כחילוניים, רציונאליים, משכילים, שמאלניים וכו'. אני חש במלוא הכנות שראוי הוא ליאון לתואר המוזר עבורנו – צדיק! במובן המילוני הבסיסי: עושה צדק, ישר, תמים. הוא היה צדיק עד תום הרצאתו האחרונה שלאחריה התמוטט. עכשיו, כשאני חושב עליו מעבר לפרטי היום יום, מסתננת אלי דמותו מבעד לערימת הניירות שעל שולחן העבודה העמוס במשרדו, מבעד לחולצה שכפתור עיקש נפרם בה פה ושם, והזקן שזכה לטיפוח עונתי, כגון, לקראת הנסיעה לבקר את אמא בדרום אפריקה. אני יודע שהמסדרון שלנו באוניברסיטה, בלי לפגוע בקולגים אחרים, יהיה קר מעתה עבורי. תחסר לנו דמותו של האיש האופטימי והמחייך תמיד גם בשעות הקשות ביותר, האיש שחי בשלום עם כולם, האיש שהוא נטול כל שמץ של רוע או רצון לנקום במי שהזיק לו ביודעין או שלא ביודעין. האיש רודף שלום, שאיננו מרכל, אך שאכפת לו על כל מי שנעשה לו עוול, חבר סגל או עובד ניקיון, בן מיעוטים או זר.
ליאון היה אצלי בדיעבד במעמד של הצדיק שמתייעצים איתו מתוך אמון מלא ובידיעה שעצתו נטולה כל אינטרס אישי, ושהדברים חסויים עמו. הוא היה המצפן והמצפון לשאלות השעה. יחד אתו או בתמיכתו העזתי לכתוב ולפרסם דברים שחששתי שמא הם שגויים או טיפשיים. אני ורבים כאן מפסידים חבר שאין לו תחליף, איש חכם, נדיב וטוב לב, צירוף שאיננו שכיח במיוחד בחברתם של סוציולוגים, אנתרופולוגים, משפטנים ואולי גם בסקטורים אחרים.
יש לי שמחה אחת קטנה בשם החוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. לפני חודש בדיוק הענקנו לליאון את הפרס ע"ש יונתן שפירא על ספרו האחרון "עשבים שוטים בגן עדן", אני יודע שהדבר שימח אותו. הוא ראה בו סמל להכרה בתרומת עבודתו.
בספר זה ביטא ליאון את אהבתו לתנ"ך אך גם את הטרוניה שלו כנגד האורתודוכסים והימניים אשר נכסו אותו ועושים בו שימוש לרעה למטרות המנוגדות למסרים של שלום ושל אהבת הגר, שהם אבני הדרך של היהדות, ובדיעבד גם של ציונות שפויה. תכונה אופיינית של צדיקים שמכירים בערכם יותר ויותר לאחר מותם. טוב לנו ולליאון שהצלחנו להביע בפניו את הערכתנו שעה קצרה לפני פטירתו. לא חשבתי לרגע שתהיה זו מתנת פרידה. יהיה זכרו ברוך!
 

 
Aria-Media