בפי חברים
 
 
 
הספד מפי גבי אנדי
פטירתו של שז הונחתה עלינו בחטף – עד כדי כך שקשה שלא להרגיש הוא נמצא ברגעים אלה, לא עטוף בתכריכים אלא אי-שם בצדי האולם, כשהוא צופה בנו ומחייך ומעיר ברַכּוּת מדי פעם: "חבר'ה, אל תגזימו. ואל תוסיפו פרטים לא-מדויקים כי אני מקשיב לכל מלה."
אבל איך ניתן לא להכביר מלים כשמשרטטים את דיוקנו של שז? הוא היה אינטלקטואל מן הזן האמיתי, תלמיד חכם שתבע מעצמו מעורבות ומחויבות כדבר מובן מאליו. ואולי בעל המדרש המצוטט ע"י רש"י בקשר לפסוק הראשון בפרשת "וישב" – "ויֵשב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" – חשב בדיוק על אדם כמוהו כשהעיר:
"ביקש יעקב לֵישֵב בשלווה. קפץ עליו רוגזו של יוסף: צדיקים מבקשים לֵישב בשלווה? לא דַיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה?"
בלי להידרש לסוגיית העולם הבא, שז בהחלט נמנה עם אלה שסרבו "לישב בשלווה בעולם הזה". הוא עסק ללא ליאות בתיקון עולם – במאבק למען השלום, למען הצדק החברתי והמדיני, למען זכויות האדם – וגם למען חברה ישראלית היונקת מהמקורות ההומניסטיים של מסורתנו, אותם המקורות שהוא הכריז בלהט בכל פורום שהזדמן אליו שהם הם הליבה האותנטית של היהדות.
שז היה בדרכו מאמין גדול. הוא האמין בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו באופיו הבלתי-נמנע של השלום ושל המטרות האחרות שלמענן נאבק. רבים מאתנו עושים לעצמנו הנחות ובשעות של תסכול מסתופפים בצל הנעים של הצִינִיוּת והספק המכרסם. ליאון שלף לא הירשה לעצמו מותָרות מן הסוג הזה. הוא האמין באמת ובתמים בעוצמתה של המלה הכתובה וראה בכתיבה המתרחבת שלו סוג של שליחות. אצל אחרים גישה כזו יכלה להתפרש כביטוי של יוהרה, אבל לא אצל שז. בחוגים שרחשו ציניות ו"ריחוק אקדמי" הוא לא חשש מהסטיגמה של "תמים". הענינים פשוט היו – ונשארו – רציניים מדי.
פגשתי את שז, כרבים מהנוכחים באולם הזה, במסגרת פעולותנו בתל"י. רנה ושז היו בין הראשונים שהצטרפו למאבק להקמת בית-ספר מסורתי באזורנו, מאבק שהסתיים לא רק בהקמת מוסד חינוכי, אלא גם בהתפתחות משפחה קהילתית מיוחדת במינה. במשך שנים התכנסו פעם, פעמיים ולפעמים שלוש וארבע פעמים בשבוע ובאופן טבעי התחלקנו לבעלי תפקידים שונים, רשמיים ולא רשמיים. במירקם הזה בלט שז בעיקר כחבר שהציב יעדים ונאבק בלהט על מימושם, לפעמים בנאומים חוצבי להבות. אבל לא פחות חשובה היתה התרומה של נוכחותו השקטה, נוכחות שהקרינה חכמה, תובנה ושיקול דעת שחסרו לנו מאד כשהוא פרש מהועד.
אבל אין פלא בכך, כי מי מאתנו חוץ משז הצליח להחליף רעיונות עם בני שִיחַ כה מגוונים, החל מראשי הקונגרס הלאומי האפריקני ואנשי ציבור פלסטיניים מהשורה הראשונה, עבוֹר בגדולי החוקרים בענפי דעת רבים וכלֵה בצ'יפים, זקני שבט ורופאי אליל בכל הפינות האקזוטיות בעולם, אליהן הובילוהו מחקריו?
וזכינו, כמובן, להכיר היטב גם את הנשמה היהודית של שז, "נשמה" שהתבטאה בעיקר בתחושת השליחות שלו לחשוף ולפרסם מקורות שיעמידו את המסר היהודי בעיני הציבור הישראלי על תשתית ערכית נאורה. שוחחנו רבות על הנושא הזה, ביחוד בעת כתיבת ספרו עשבים שוטים בגן עדן, בו הוא לא חָדֵל להתרעם על כך שהמונופול על הניסוח הציבורי של ערכי היהדות נִיטל ע"י גופים המסלפים למעשה רעיונות יסודיים, כגון הפסוק המופיע שוב ושוב בואריאציות שונות "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגֵר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים."
איך ייתכן, הוא התרעם, שמסר כל כך נשגב וחד-משמעי עוות ע"י פוסקים שונים שקבעו שהכוונה היא דווקא לגרי צדק, שהם בעצמם יהודים?
בני הפלוגתא שלו בנושאים יהודיים הקיפו חוגים יותר נרחבים – חוגים של משפטנים ואנשי אקדמיה, אנשי ימין ואנשי שמאל, חוגים הקרויים דתיים ואלה המכונים חילוניים – כל אלה המלבישים על היהדות דיוקן חד-ממדי ומונעים בכך מהזהות היהודית המשותפת שלנו לשמש כנכס בחיי הפרט והכלל. ודווקא זה היה הנושא עליו הירצה בכנס במכון ליר דקות ספורות לפני שהחזיר את נשמתו לבורא.
מעבר לכל הדברים האלה בלטה אנושיותו המיוחדת של שז, אנושיות שהיא צירוף של אותם הערכים הזוכים להבלטה בפרק ט"ו שבספר תהילים:
ה', מי יגור באהליך, מי ישכון בהר קדשיך? הולך תמים ופועֵל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רָגָל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו… כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח. עושֵה אלה לא יִמוט לעולם".
יהיה זכרך ברוך, שז.
הספד מפי גדי אלגזי
אני רוצה להגיד כאן שלום לאיש יקר לי, שהיה ונשאר בשבילי תמיד הפרקליט שלי, מליץ-היושר, מלאך הצדק. האיש שהתנדב להגן עלי. האיש שאב בית-הדין הצבאי החשיב אותו תמים מדי, כשדיבר על זכות הסירוב והמצפון ומה שלמד בדרום-אפריקה. בן-אדם עם צמא עצום לאמת ולצדק.
אני רוצה להגיד שלום לליאון, שלימד אותי כמה דברים חשובים. שלימד אותי על כוחה של התמימות, תמימות אמיתית, כזאת שמנטרלת הגנות ומקשה על התחמקויות, כיוון שהיא מבוססת על כנות ויושר אין כמותם.
זה ליאון שדיבר אתי בזהירות, בפגישות במעצר, על האוניברסליות של זכויות האדם, ועל זכויותיהם של אלה שלא הסכמתי איתם, בשעה שהייתי עוד דוגמטי מדי, בן שמונה-עשרה ועקשן גדול. האיש שבאמת הזדעזע עד עומק נפשו ממעשי עוול ושבא איתנו בתעאיוש אפילו ביום שבת לשיירת השמיכות בדרום הר חברון, לאחת הפעולות הארוכות והמרגשות ביותר שעברנו ביחד, יהודים וערבים. בן-אדם שהיה מזדעזע, שוב ושוב, לא מתרגל (וזה כל כך קשה לא להתרגל), וכועס מעומק לבו – אבל לא שונא.
ליאון, שבאשמתו כמעט התפתיתי לנסות להיות עורך-דין. אם ליאון ציוני, אז גם אני מוכן לנסות, ואם ליאון תמים, ייתן לי אלוהים שמץ מן התמימות שלו. אין הרבה כאלה בתוך המוות הזה, שיש לו ממשלה, עם גדר מערכת וגדר ההפרדה וחומת מגן וחומה ומגדל ותעלת מיגון ומכשול עומק וגטאות בשביל כולם. אני לא רוצה, אבל נאלץ להיפרד היום מן האיש, שקראנו לו תמיד בינינו, במשפחה, הצדיק.
 

 
Aria-Media