סקירה מאת יוסי זיו
 
 
 
הסרבנות לסוגיה
סקירה מאת יוסי זיו, על המשמר, 31.8.90
נושא הסרבנות הוא נושא בוער במקומותינו, ולכן טוב שנכתבים דברים רציניים ומעמיקים בסוגיה זו. בספר שלפנינו מנסה ליאון שלף לכתוב כתב סנגוריה לסוג מסוים של סרבנות, היא הסרבנות המצפונית (conscientious objection). גישתו מתפצלת לשני ענפים עיקריים. ענף אחד פונה לחברה ולמדינה ומבקש גמישות והתחשבות במניעים מצפוניים של הסרבן, על סמך דרישה מן החברה (הישראלית) לכיבוד חופש המצפון – כפי שהוכרז, למשל, בהכרזת העצמאות. ענף שני מתבסס על "הגנת הצורך", המוצדקת בחוק הישראלי גם במקרים של הגנה על הכבוד, אשר ניתן, לדעת שלף, לפרשה גם כהגנה על המצפון.
שלף עורך סקירה היסטורית מרתקת, ומצביע על הבעייתיות והסכנות הנובעות מציות מוחלט לחוק, ציות שלא עומד במקרים מסוימים להגנת הצייתנים בפני העמדה לדין, הרשעה וענישה (למשל, במשפטי נירנברג, במשפט כפר קאסם ובמשפט גבעתי). כמו כן הוא מביא, מבלי לזלזל בסכנות הטמונות בסרבנות, דוגמאות רבות לתועלת שצמחה מתוך מעשי סרבנות, כמו במהלך מאבקם של גאנדי וההודים, מרטין לותר קינג והתנועה לזכויות האזרח, הסופרג'יסטיות באנגליה ועוד. כן הוא מביא סקירת מקרים של סירוב מצפוני במסורת ובהיסטוריה היהודית.
הסרבן המצפוני
מן הבחינה המתודולוגית מצביע שלף על הסירוב ועל סטיות חברתיות אחרות ככלי יעיל לליבון ולבחינה משפטית, פוליטית ונורמטיבית, ולהגדרת הגבולות של החוק או הנורמה נגדה יצא הסרבן או "הסוטה". דוגמה אקטואלית לכך יכולה לשמש הדוגמה של אייבי נתן והחוק האוסר מפגשים עם אנשי אש"ף. דוגמאות אחרות שגרמו לשינוי נורמטיבי וחוקי היה מאבקם של הפמיניסטיות וההומוסקסואלים בארצות הברית ובאירופה. בסיום הסקירה ההיסטורית הזאת מתברר, כי נזקו של הסירוב קטן בהרבה ממה שנוטים לייחס לו, בכל הנוגע לערעור המשטר הדמוקרטי, ובוודאי הוא ממועט מנזקו של ציות מוחלט לחוק. ולעיתים, תועלתו של הסירוב היא אפילו רבה.
נושאו המרכזי של הספר הוא הסרבן המצפוני, המסרב מתוך נאמנות אזרחית. משום כך דורש ממנו שלף דרישות שונות. ראשית, הוא דורש ממנו כנות ולא הסוואת מניעים אחרים – של נוחות אישית, למשל, על-ידי טיעונים מצפוניים. שנית, הוא דורש שהסירוב יהיה רק בלית-ברירה, כצעד אחרון (last resort), לאחר שמוצו כל ההליכים האחרים. הוא דורש הימנעות (כמעט) מוחלטת מאלימות. דרישה נוספת היא, שהסרבן יוכיח, כי מעשיו אינם מכוונים בעיקרם להשגת תועלת פוליטית, כמו שינוי מדיניות או שינוי החוק. דרישה אחרונה זו היא המבדילה לדעת שלף בין "הסרבן-המצפוני" ל"סרבן-האזרחי" ו"סרבן ממניעים אידיאולוגיים", שסירובם מכוון להשגת תועלת פוליטית – שינוי מדיניות או שינוי חוק.
בין סרבנות אזרחית לסרבנות מצפונית
הפרדוקס הוא, שרוב הדוגמאות שמביא שלף לסירוב מצפוני הן בעצם דוגמאות לסירוב אזרחי – החל ממבריחי העבדים בארצות-הברית, דרך הנרי ת'ורו (Thoreau), גאנדי, מרטין לותר קינג והתנועה לזכויות האזרח, מתנגדי מלחמת וייטנאם, הסופרג'יסטיות ועוד. כולם פעלו תוך כוונה מוצהרת להשגת תועלת פוליטית – שינוי החוק או המדיניות. דווקא הניסיון לסנגר על הסרבן המצפוני, בטענה כי מטרתו איננה השגה של תועלת פוליטית כללית, מגמדת את דמותו, שכן אז הוא אומר, כביכול, "ואני את נפשי הצלתי", ומכאן שאין רבותא גדולה בסירוב המצפוני (למעט אומץ הלב להתייצב מול הרוב), והסירוב המצפוני הופך בעצם למעשה אנוכי.
לדעתי, הבעיה העיקרית בספרו של שלף היא הבלבול והערבוב שהוא עושה בין סירוב אזרחי (civil disobedience) לבין סירוב מצפוני (conscientious objection). הבחנה זו לוקה בחסר גם במחקרים אחרים שנתפרסמו בנושא. הדבר די מפתיע, שכן ג'והן רולס (Rawls), עליו מסתמך שלף במידה רבה, מבחין בבירור ביניהם. אנסה להבהיר את השוני המהותי בין שני סוגי הסירוב. "הסרבן-המצפוני" מסרב, משום שמצפונו מתקומם כנגד חוק מסוים או מדיניות מסוימת, ולא בהכרח משום שהם בלתי-צודקים או בלתי-דמוקרטיים. למשל, פציפיסט מתנגד לשימוש באלימות בכל תנאי – גם במקרה של הגנה עצמית, אבל דומני שאיש לא יטען ברצינות, כי מעשה מובהק של הגנה עצמית הינו בלתי-צודק או בלתי-דמוקרטי. בכך דומה הסרבן המצפוני לכל סרבן, הפועל ממניעים אידיאולוגיים, המסרב משום שהחוק או המדיניות מתנגשים באידיאולוגיה שלו. לעומתם, "הסרבן-האזרחי" מסרב לחוק או למדיניות, משום שהוא טוען, כי אינם צודקים או שאינם דמוקרטיים, ולאו דווקא משום שהם מנוגדים לאידיאולוגיה או למצפונו של הסרבן (מובן שמצפון רגיש "עוזר" לסרבן האזרחי, והוא לעיתים גורם משפיע אבל לא הכרחי ולא מכריע).
דוגמאות של סרבנות אזרחית
הסרבן מתריע על אי-צדק, למשל, על פגיעה בזכויות בסיסיות, או על חריגה שחורגת ממשלה מסמכויותיה הדמוקרטיות, מתוך כוונה לתיקון העוול. אתן לכך שתי דוגמאות. נניח שבמדינה שהיא בדרך כלל דמוקרטית מתקבל חוק, האוסר הקמת בתי תפילה ופולחן של דת מסוימת, ללא הצדקה מספקת (כלומר, כשהדת הזאת לא פוגעת בזכויותיהם הבסיסיות של אנשים אחרים). נניח שאני אזרח במדינה הזאת ואני אתיאיסט מובהק, המתעב דת כלשהיא. מצפוני והאידיאולוגיה שלי לא נפגעים כלל בגלל החוק, ואולי אף להיפך. ובכל זאת, משום שמדובר בפגיעה בזכויות בסיסיות אני עשוי לנקוט בפעילות של סירוב אזרחי, כגון, למשל, בנייה סימלית של בית תפילה או אירגון תפילות מחאה בנוסח הדת המסוימת, או שאבחר להפר חוק אחר כדי להסב תשומת לב לחוק הבלתי צודק, מתוך כוונה לנסות ולשנותו.
דוגמה שנייה היא הדוגמה של סרבני "יש גבול" במלחמת הלבנון. הסרבנים טענו (טענה שלא נבדקה משפטית מעולם), כי הממשלה חרגה מסמכותה הדמוקרטית, ואולי אף הפרה את החוק הבינלאומי, ביוזמה מלחמת "יש ברירה", שאיננה מלחמת הגנה מובהקת, בכך גם פגעה בזכות לחיים ולביטחון של אזרחיה. כלומר, הטענה לא היתה כי יציאה למלחמה אינה מוצדקת בכל מקרה, או שהיא מנוגדת לאידיאולוגיה של אנשי "יש גבול" (שביניהם נמצאו בעלי אידיאולוגיות שונות), אלא היתה טענה כללית על חריגה מסמכות דמוקרטית.
לבד מן הסרבנות המצפונית, האזרחית והאידיאולוגית, יש עוד סוג של סרבנות ששלף מזכיר, אך לא מרחיב עליה את הדיבור, וזהו סירוב מיליטנטי, מה שניתן אולי לכנות "מרי אזרחי", שהוא הפרת חוק ממניעים אידיאולוגיים ותוך שימוש באלימות. צורה זו של סרבנות היא מסוכנת בהרבה משאר הדוגמאות, כיוון שאין בה נאמנות לדמוקרטיה והיא אינה סרבנות לא אלימה אלא להיפך, האלימות הינה חלק אינטגרלי ממנה, אפילו אם יש בכך כדי לערער את יסודות המבנה הדמוקרטי. הסרבנים מבקשים פשוט לכפות את האידיאולוגיה שלהם בכוח. דוגמא למרי אזרחי (שנבלם למרבה המזל בתחילתו) היא הפינוי מחבל ימית, שם הופעלה אלימות נגד החיילים המפנים.
כבוד = מצפון
נשוב אל הסירוב המצפוני ולנימוקים שמעלה שלף להצדקתו ולדרישתו להכרה חוקית בזכות לסירוב מצפוני, כפי שהיא קיימת בחוקי מדינות אחרות (מדובר בעיקר בהכרה בפציפיסטים ממניעים דתיים או אחרים). שלף טוען, כי במדינה דמוקרטית יש לכבד ככל האפשר את ערכיהם, אמונותיהם ומצפונם של אזרחיה, ומשום כך יש למנוע התנגשויות בין החוק ו"המצפון" של האזרחים, ולמצוא סידור שיאפשר לסרבן המצפוני הפוטנציאלי שלא לבגוד במצפונו ובכל זאת להתחלק במטלות האזרחיות. לטיעון זה יש פן פרגמטי, המכיר בכך, שאין טעם לנסות לשבור מי שמצפונו מתקומם, גם כיוון שהניסיון מראה, כי הסרבן לא ייכנע לתכתיב, הנוגד את מצפונו. בסופו של עניין, התמודדות כזו תגרום להגברת המודעות הציבורית לנושא הסרבנות ואולי תדחוף אחרים להזדהות עמה. גם הניסיון ההיסטורי מראה, כי בדרך כלל אחוז הסרבנים המצפוניים הפוטנציאליים הינו קטן מאוד ואינו מסכן את החברה, את שלטון החוק או את הדמוקרטיה. למשל, מספר הפציפיסטים, שהשתמשו בזכותם שלא לשרת בצבא (במדינות בהם קיים גיוס חובה) והֵמִירוּהַ בשירות לאומי מסוג אחר, היה קטן מאוד. זה באשר להצדקה הפרגמטית.
שלף מנסה להגן בצורה מקורית גם על הזכות לסרבנות מצפונית, בפירוש שהוא נותן ל"הגנת הצורך" בחוק הישראלי. בחוק נאמר: "ניתן לפטור אדם מאחריות פלילית למעשה או מחדל, אם יש בידו להראות, שלא נהג כפי שנהג אלא כדי למנוע תוצאות, שלא ניתן למנוע בדרך אחרת, שהיו גורמות חבלה חמורה או פגיעה בגופו, כבודו (הדגשה שלי, י.ז.) או רכושו, ושהרעה שגרם איננה בלתי שקולה כנגד הרעה שמנע…". שלף טוען, כי אחת המשמעויות (הלשוניות) למושג כבודו של אדם הינה מצפונו, ועל כן ניתן להכיר בחוקיות של סירוב מצפוני, משום שהסרבן יכול לטעון "להגנת הצורך" על כבודו-מצפונו, כשהרעה שנגרמת מן הסירוב לחברה או למדינה איננה בלתי שקולה כנגד הרעה שמנע – הפגיעה בכבודו-מצפונו.
גישה לשונית-משפטית זו מן הראוי שתבוא לדיון בפורומים משפטיים. לי נראה כי ניתוח זה, של המקבילה כבוד=מצפון, הינו בעייתי, משום שהמושג "כבוד" הינו מושג טעון מאוד מבחינה פסיכולוגית ופותח פתח רחב מדי להצדקת הפרות חוק שונות בטענה של הגנה על הכבוד (למשל, הגנה על כבוד המשפחה, שזהו, כפי שטוען שלף עצמו, הנימוק המקורי להכנסת המונח "כבוד" לנוסח החוק ושהוא לפיכך בלתי מוצדק, אנכרוניסטי ומיותר). גם מן הבחינה הלשונית גרידא, כבוד אינו המקביל הטבעי למצפון, והראייה – שלף עצמו נאלץ לטרוח רבות, עד שמצא במילון אחר את המונח כבוד=מצפון.

אתגר לויכוח ציבורי
לסיכום, ספרו של שלף קריא מאוד, ועשיר במידע על סרבנות וסטיות חברתיות אחרות. הוא מסתמך על מקורות רבים ומגוונים, החל מן הספרות והפילוסופיה, דרך ספרות מדעי המדינה, מדעי החברה ועד לספרות המשפטית. למרות הפגמים בדיון הפילוסופי, הספר מעניין ומעורר למחשבה, ויש לקוות שיעורר ויכוח רציני ומעמיק בנושא הסרבנות על כל היבטיו.
 

 
Aria-Media